אז נכון, שהיום יום שלישי אבל הרעיון הזה מאתמול וגם.. זה נשמע יותר טוב. אז מעכשיו, fל יום שני אני הולכת לכתוב על סרט. סתם כי אני אוהבת סרטים וזה נראה לי תירוץ די טוב לראות לפחות אחד בשבוע.
היום אני הולכת לדבר על הדקדוק הפנימי, מי שלא ראה שלא יקרא- אני אהרוס לכם את הסוף.
הסיפור מתרחש בתחילת שנות השישים. אהרון קליינפלד, ילד אינטילגנטי מקסים ורגיש, שפתאום בגיל 11, מפסיק להתפתח. לחברים שלו גדלות שערות בבית השחי, משתנה הקול, ורק הוא נשאר קטן ורזה. אבל הוא מתפתח נפשית. אנחנו מתאהבים איתו, חוששים איתו ונפגעים איתו. לפני שבאתי לראות את הסרט לא הבנתי מה זה 'הדקדוק הפנימי', איזה מין שילוב מילים מוזר. בסרט חברו הטוב (והמפותח) של אהרון, אומר שהוא לא מבין את הדקדוק באנגלית, ושלדעתו הרבה יותר פשוט להשתמש רק בעבר הווה ועתיד. אז אהרון אומר לו שזה אדיר (לא ציטוט :)) ושצריך לחיות בpresent progressive,הווה מתמשך (מתקדם בתרגום חופשי). אהרון נודר שכשיהיה גדול הוא כל הזמן יגיד לעצמו "i`m playing, i`m jumping, i`m aharoning" רק כדי לזכור. וככה, ממקום של חששות הוא מנסה להאמין בעצמו.מנסה להזכיר לעצמו. הסיפור סוחף אותנו עם הידידות המופלאה בין אהרון לאחותו יוכי, בחורה מלאת כיסופים וערגה לגבר דמיוני שיבוא ויראה אותה. שיאהב אותה. הרי לכולנו יש את הצורך שיכירו בנו, יתנו לנו חיזוקים, יעריכו את דעתנו. ולרומנטיים שביננו יש גם איזשהי פנטזיה על אהבה סוחפת יוצאת דופן, נדירה.
ניר ברגמן ודויד גרוסמן, ריגשתם אותי. הליהוק המבריק של אורלי זילברשץ- בנאי כל פעם מחדש, שחקנית מעולה שתמיד נראית קצת כמו האמא המודאגת והאוהבת של כל אחד מאיתנו. לפחות ככה לי היא גורמת להרגיש.. אהרון מתאהב בילדה שנערה שמוצאת בו חן, אך הוא מסתתר ומשתקק בגלל הפחד. כי הוא לא חושב שהוא טוב מספיק, מספיק גבוה, מספיק גבר. תחשבו כמה פעמים זה קרה לכם, שעצרתם את עצמכם מבלי לתת לעצמכם צ'אנס. זה כ"כ לא הוגן. לפעמים אנחנו לא שמים לב איך אנחנו מתייחסים לעצמנו. סוגרים לעצמנו דלתות בגלל הפחד הזה מהלא נודע ולא בטוח. שוכחים שעדיף לנסות ולהיפגע מאשר לחוש חרטה. כי חרטה זו אחת התחושות הקשות. חרטה, בדידות וקנאה. הבדידות של השכנה, שכביכול יש לה הכול- כשרון , חן ומראה- אך שום דבר מאלו לא משתווה לחום ואהבה. את הפסנתר שלה, צורת הביטוי שלה, הקריבה תמורת כמה ארוחות צהריים תמימות בחברתו של גבר שפשוט גרם לה להרגיש יפה. לפעמים זה מרגיש כאילו אף אחד לא רואה אותנו, למרות שאנחנו יודעים שיש לנו המון מה להציע. כולנו לפעמים מרגישים קצת לבד. חוקרים טוענים שזו התחושה הקשה מכולן. ומה עם קנאה? אחד הרגשות האיומים הוא חוסר בטחון ואי שקט במערכת יחסים. מניסיון העבר, זהו לופ שקל מאוד להיכנס אליו ולהישאר בוץ כי ככל שאנו מרגישים פחות בטוחים, כך אנחנו בד"כ רוצים יותר. למרות שאנחנו מעדיפים לא לחשוב שהאהובים שלנו יכולים פתאום לקום וללכת. וגרוע מזה, הפחד הוא שאנחנו לא באמת מסוגלים לרצות להיות עם אדם אחד כל חיינו. הרי אם זה היה טבעי לבני אדם לחיות במונוגמיה, איך זה שאנחנו כמהים וסקרנים כל כך לגבי מה שיש בחוץ? ד"ר המבורגר טוען שלבני אדם יש נטייה להמשיך ולחפש משהו 'משתלם' יותר, גם אם הם נמצאים במערכת יחסים יציבה וטובה. האמת היא שאני כל כך מפחדת מהתחושה הזו, שבן הזוג פשוט לא מספיק. שנתיים שלא היה לי חבר ואני רגילה לעשות מה שבא לי. עכשיו, שאני כבר יודעת בדיוק מי אני ומה אני רוצה, מעצמי ולעצמי, אני הרבה יותר מכוונת מטרה. הבעיה היא שהרבה מאוד פעמים, אחרי שאנחנו משיגים אותה ונרגעים, אנחנו מתחילים לתהות. להסתכל קצת לצדדים, לרצות ריגושים מסוג אחר, מפתיע ומרגש יותר. אני מקנאה באלו שלא פוזלים, שמעריכים את מה שיש להם בידיים. אני רוצה להיות ככה כשאהיה גדולה. שלמה עם הבחירות שלי. אני מקווה שכשהאהבה שלי תגיע, אני אבחר בה שתישאר. אני ארגיש שבא לי להיות שם ושאני לא רואה אחרים. כי לפעמים, אחרי שמתרגלים להיות לבד, אדונים לעצמנו, אנחנו עושים רק מה שאנחנו רוצים. אנחנו קובעים לעצמנו את החוקים ויכולים גם להגמיש אותם. רק אנחנו יודעים מה יקרה ואנחנו מחליטים לבד לאן אנחנו רוצים שהחיים יקחו אותנו ולפעמים אנחנו גם ממש טובים בלהיסחף.
.
אבל חזרה לסרט, סרט עצוב ומרגש על הוויתורים שלנו לעצמנו, על האכזבות שלנו ובכלל, על הצדדים הפחות .קלים בחיים. לא כבד מידי, אבל פורט על מיתרים נכונים..
שיהיה אחלה המשך שבוע, מלא בתעוזה
אור..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה