לא פה מספיק

(תנגנו את השיר בזמן שאתם קוראים..)

שתדעו, שאני ממש ממש רוצה לכתוב לכם. מעבר לזה שאני צריכה, אני מרגישה שאני רוצה להעביר איזשהו מסר לעולם. ושמישהו יזדהה איתו. חשבתי שיהיה לי קל לכתוב כי אני ממש אוהבת לדבר אבל האמת היא שזה סיפור ממש לא פשוט. לכל מילה שנכתבת יש משקל כ"כ גדול, יש משמעות גדולה יותר לדברים מתועדים. כמו התרגילים שלי בקורס פיתוח פרסונה תקשורתית, אם היו מתחילים לנהל איתי שיחה על האקסים שלי, הייתי מתחילה (וסלחו לי על השפה) לזיין בשכל. כי אני מתה על זה. תנו לי רק לדבר על רגשות ואהבות ואכזבות וציפיות. תנו לי לדבר על מערכות יחסים כל הזמן. אבל פתאום, כשמבקשים ממך לצלם את עצמך מדבר על האקס, זה כבר לא כזה פשוט. פתאום באות התהיות מה באמת מעניין, מה רלוונטי לאנשים מבחוץ כשהם שומעים את הסיפור שלי. וזו הבעיה שלי, אני יותר מידי מתעסקת בכם, הקוראים שלי, במה אתם חושבים ואם אתם באמת תצליחו לקלוט את מה שאני מנסה להעביר. ביקורת עצמית זו אחת התכונות הידועות שלי, כמה שאני פתוחה וכנה, הרבה מאוד פעמים אני מלקה עצמי על דברים שנאמרו שלא במקום או יותר מידי בהיסחפות של הרגע. לעיתים דברים שאני לא מתכוונת אליהם כ"כ, כתוצאה מה"אימפולסיביות" שלי כפי שמכנה אותה חבר שלי לשעבר, לפעמים אני לא יודעת מתי לסתום. ומאוד קשה לי לסלוח לעצמי ברגע שאני קולטת שדיברתי שטויות. אני רק אנושית אתם יודעים אבל לפעמים לסלוח לעצמך הרבה פחות קל מאשר לסלוח לאחרים. כי אנחנו יודעים שזה בשליטה שלנו, ואנחנו הרי אוהבים להיות בשליטה, אבל לפעמים מתפלק.

לא פעם ולא פעמיים אנשים הבינו אותי לא נכון. כי אני חמה ואוהבת מידי, גברים רבים שראיתי בהם חברים חשבו שיש מעבר. כי אני ישירה, לא מעט נשים יחשבו שאני גסה. אבל זה לא נכון, אני פשוט משתדלת לומר את מה שיש לי על הלב. זו הדרך שבה אני חיה. רק פה, בבלוג הזה, אני פשוט לא מצליחה להשתחרר. לא מצליחה להרפות ולתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כמו המחשבות. ולפעמים, אני נותנת להן להשתולל, אבל לא מצליחה ללחוץ על הכפתור הקסום הזה "post". ואז המחשבות שלי נשארות שלי, או צפות במרחב האישי שלי ושל חברים שלי. אבל לא כאן. אולי כי אני מאמינה שאינטימיות מקומה במפגש בינאישי ולא בפרסום פומבי לכל המרבה בסקרנותו.
אח, מפגשים בינאישיים, דו שיח. בזמן האחרון נדמה כי אין לי זמן לעשות אפילו את זה. כל יום אני עסוקה בלחשוב על עבודות, לעשות עבודות ולנוח קצת בין לבין עבודות . את החברים שלי לא ראיתי שבועות, כי אני כל כך עסוקה בלעמוד בקצב. כולם אומרים ששנה שנייה קשה ממש, אבל לא תיארתי לעצמי כמה קשה זה באמת. אני מרגישה שאני טובעת בדברים שאני חייבת לעשות, ולא מספיקה ליצור לעצמי איזה שהיא פיסה של נחת. זה כל כך מנוגד לדרך חיים שאני רוצה לבחור, אני מאמינה גדולה בלנצל ולהעריך כל רגע. אני כל כך מקנאה באילו שזריזים, או באילו שלא מתרגשים יותר מידי ממטלות. שלוקחים הכל באיזי. שלא נותנים לזה להיכנס להם לנשמה, שמצליחים להפריד בין צרכים של הגוף והנפש, לבין חובות מעשיות. או שפשוט לוקחים את החיים יותר בקלות. שמצליחים לצאת גם כשיש להם עבודה להגיש. שמצליחים לפנות לעצמם זמן איכות מחוץ למסגרות המחייבות התובעניות כל כך. הלוואי והייתי פחות איטית, הלוואי והייתה לי יכולת לארגן את הזמן שלי ולתמרן בין ארבעה ימים בשבוע של לימודים, לארבע עבודות שיש להגיש באותו שבוע, לבין בילויים וחברים. קשה לי מאוד. זאת גם אחת הסיבות שאני לא מצליחה לכתוב לכם, כי אני לא מצליחה למצוא את הזמן לחשוב על משהו אחר, לדבר על דברים ולהתעסק ברגשות שלי כשאני חייבת לעשות כל כך הרבה דברים אחרים. וזה מעציב אותי, כי אני כל כך אוהבת לעשות את זה. המחשבות שלי על החיים באות בנהיגה, וזה בטח לא הזמן המתאים לבנות פוסט.
אבל זו מחשבה אחת שכן הצלחתי לחשוב, כי נתתי לעצמי רגע של שקט. פיסה של אמוציונאליות במציאות הרציונאלית שאני נשאבת אליה. ואפילו הצלחתי לכתוב עליה אליכם. 


שיהיה תמיד מדהים,
אור.