"מה שיש לי זה הכי טוב, כי זה מה שיש לי.

ואני אטפח אותו עד עולם.

 זה קל,

זה הכל בראש"

פרידה מהאח הגדול בציטוט של החיים.

THE MAKING OF MY TATOO

לפני, תוך כדי, ואחרי

אני וליאור דקה אחרי. מי מתרגש יותר..? ממ

TATOO- PART 2

מונולוג דרמטי של צליל על העובדה שאני לא הולכת להיות אותו אדם. מה איתכם, אנשים? אתם חושבים שקעקוע משנה את האופי? או ההרגשה..? כתבו לי או פה או למייל, איפה כדאי לעשות קעקוע (סטודיו ומיקום בגוף) ואם יש לכם קעקוע, האם הוא שינה את החיים שלכם..?

TATOO- PART 1

בדרך לעשות את הקעקוע הראשון בחיי, זה שאני חושבת עליו כבר מגיל 16. בגיל 16 שלי, (18 שלו) רועי עשה קעקוע "שלום" כשהמ' הסופית היא עין שזולגת ממנה דמעה, קעקוע פציפיסטי לפני גיוס. באמת אף פעם לא שאלתי אותו אם הוא מתחרט על זה. בכל אופן, אני הלכתי לעשות גם קעקוע בגיל 18 אבל אחרי שעיצבתי אותו והכל (ושילמתי על העבודה 150 שקל) קלטתי שהוא גדול מידי כשרואים אותו על הגב וויתרתי. עכשיו אני שמחה שלא עשיתי אז, מקווה שאת הקעקוע הזה אני אוהב לנצח. אז זה וידאו פוסט קצר בדרך לסנטר.

Look out to the setting sun"



"..The brink of your vision

שיר ממש יפה, גם המילים וגם הלחן, עד תחילת הדקה השניה.. :) תהנו

הבלוג בשיפוצים אבל.. בינתיים תסתפקו במה שיש :)

אפליקציה חדשה ומטורפת!! Clipomator-

 clipomator , אפליקציה חדשה בפייסבוק שיצאה לפני שעה (!!!) ועושה סרטים. צריך רק להכניס את אלבום נבחר בפייסבוק, לבחור שיר מיוטיוב והוא כבר מתאים ביניהם. לוקח לו בדיוק 2 דקות לעשות את זה, הוא אפילו כותב את השם של התמונה ככותרת אם יש לה שם, ומראה את התגובות והלייקים בבועות דיבור קטנות. חמוד! אז תיכנסו ותרכיבו לכם קליפ מגניב.. clipomator yourself!!
שלכם, אור, הארלי אדופטרית.

- לדף צפיה

- צור משלך!

oh daniella/ oh my god!!!!!!!

טוב, אומנות היא אומנות, כן?? אבל עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על הקליפ ההזוי והסוטה הזה!! ברור שזו ביקורת על אהבה תלותית, אובססיבית שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחוות!! אבל הסוף... שאני לא רוצה לגלות לכם.. פשוט זיעזע אותי, לא צפיתי את זה בשיט! חובה לציין שדניאלה וירצר מהממת והשיר רומנטי. יצירה מבית רודי סעדה הנועז שהחליט שהוא ממש , אבל ממש, לא רוצה הפי אנד ממוחזר. המראות.. קשים!! תישארו עד הסוף, תאמינו לי שהוא מפתיע!!!!

לשבור את החזיר- סיפור בוידאו

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אתגר קרת. הוא מוכשר וגאון בתחומו בעיניי. הוא כותב כתיבה פוסטמודרנית, אבסורדית והומוריסטית. עם המון קלישאות, הומור עצמי והומור על החברה, סיפורי פנטסיה או סתם אירועים חריגים והזויים שעוברים על הדמויות בצורה הכי בנאלית ורגילה. ותמיד עם עקיצה סרקסטית בסוף. הוא כתב את הסרט האהוב עליי, זה, "משהו טוטאלי", עם גור בנטביץ.

 הקטע וידאו החמוד הזה ממחיש את הסיפור "לשבור את החזיר" מתוך הספר הכי טוב של קרת "געגועיי לקיסינג'ר" ,אחד הסיפורים האהובים עליי,  סיפור מתוק עם עקיצות. את הסיפורים של קרת הייתי מקריאה למשפחה, בכל פעם שקראתי סיפור שממש אהבתי. ואז ראיתי את הקליפ הזה, שהוא לא בדיוק כמו שדמיינתי את הסיפור, אבל ממש מושקע ומצחיק ומקריא את זה סבבה. אז תראו את זה.. גם מצחיק וגם יפה.זה סרטון של שש דקות ו20 שניות..

en-joy

 

מי שרוצה יכול לקרוא את הסיפור במקום.. לשבור את החזיר

מאת: אתגר קרת סיפור קצר מתוך הקובץ געגועי לקיסינג'ר

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?". אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום". אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט זימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק. כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אז אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני יקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי. החזיר דווקא נחמד, האך שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייךכשדוחפים לא את השקל בגבוגם כדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר לנו בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא בצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר ! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אנישותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשיל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. אני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר באלק אם אתה קופץ מהשולחן!" אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן התחיל לנער אותו הפוך ובפראות. "תיזהר, אבא", אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך. מ"הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא, " אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השניה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, "ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר" אמרתי, ובאמת ניזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשור כבר את החזיר." "מה?" שאלתי, "את פסחזון?". "כן,כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך \הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו." פזסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את המטיש:"מסםיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, \ה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי שהכל עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא," תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?"אמא אבא, כשהיד עם בפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל, בבקשה," התחננתי. "תן לי עוש שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוש קל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות" "כן,מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון. חזרזירי אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אצלי אותך." בלילה חיכית שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון ןילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדהעם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

משתעשעות- וידאו פוסט

אבא שלי היה בכנס, קיבל מקלדות קטנות של גוגל כרום עם סוכריות בפנים. היה כזה ברורררר שאנחנו הולכות לשחק עם זה!! אחותי אני ואמא עפות על המקלדות המיניאטוריות ונקרעות מצחוק. סתם. :))

שבת בבוקר- וידאו פוסט

zzz סצינה ראשונה

אז חיכיתם מיום שני לסרט, קיבלתם.. הקרנת  בכורה בלפטופ שלכם..  zzz  הסצינה הראשונה מסרט ישראלי מהמם של חבר מוכשר ואני הפקתי.. תהנו!!!

בימוי עריכה ותסריט: דוד רמבישבסקי. צלם:עודד קיט. שחקנים: עומרי רוזנצוויג, פטרה אנדרסון.

ואלה קצת תמונות מהיום צילומים:

http://www.flickr.com/photos/baktana/#photo5277511225  לעוד תמונות מיום הצילומים

me love it!

הרבה אנשים מופתעים כשהם מגלים שאני בהתמחות אינטראקטיבית. תוהים מה הקשר ביני לבין טכנולוגיה, מחשבים, אפליקציות אפילו?? הקשר ביננו לאורך השנים לא היה להיט, את המחשב האישי הראשון שלי קניתי לפני שהתחלתי ללמוד במכללה, יש לי אייפון נטול אפליקציות או רשת ואני אף פעם לא זוכרת איך מחברים את הממיר לטלוויזיה. אבל יש קטע חדש כזה, שבא עם האינטרנט והוא האינטראקציה שלנו בשרת. המעורבות של הצרכן, החוויה וההשתתפות שלו, הם קטע מטורף. האינטרנט הביא איתו עולם שלם של אופציות ליצור ולשתף, לחבר בין תחומי ידע,בין יכולות ובין אנשים. וזה מדליק אותי! זה פשוט אדיר ולא איכפת לי שאני לא יודעת לעשות מצגת בפאוור פוינט, זה מה שאני רוצה ללמוד!!

אז במרכז הבינתחומי יש מקום קטן העונה לשם "milab", שהוא מעבדה לחדשנות במדיה הדיגיטאלית והאינטראקטיבית. בהנחייתו של דוקטור אורן צוקרמן, סטודנטים שנה ג' מנתחים במעבדה מניעים להשתתפות ומעורבות במדיה חוצת פלטפורמות, ויוצרים חוויות חדשות בתחום הרשת. נשמע טוב נכון? גם נראה ככה.. תנו הצצה לוידאו מהסדנא של milab. me love it! כנראה שאחרי הכל, יכולה להיות בארבי אינטראקטיבית.. 

http://www.youtube.com/user/MediaInnovationLab#p/a/u/1/MNzuki6Z7gs

סורי משום מה לא הצלחתי להטמיע אותו, אבל זה הלינק..

זה סיפור על חברה שלי מיקה

זה סיפור על חברה שלי מיקה, שכל הזמן רק חיפשה אהבה.

בוקר אחד מיקה קמה מהמיטה, עם תחושת המועקה הרגילה שלה, תחושה שמשהו חסר. היא מחפשת משהו לעשן. ואז היא חושבת, שאולי זה לא רעיון טוב להתחיל ככה יום, כי אז מתרגלים. אז היא מוותרת. היא מכינה לעצמה כוס קפה ומתיישבת במרפסת לעשן סיגריה. היא חושבת שכבר ממזמן היא עושה את זה מתוך הרגל ולא מתוך צורך, אבל זה ממש לא מפריע לה להמשיך לעשות את זה. ואז היא נזכרת שהוא כבר לא שם. לא שהוא באמת היה שם, אבל עכשיו הוא כבר לא. לא שהיא רוצה לדבר איתו בכלל, כי הוא אידיוט (היא שונאת שאומרים על אידיוטים שהם אידיוטים כי זה נשמע סובייקטיבי וכועס, היא מעדיפה להגיד "חרא אנוכי" כי זה באמת הרבה יותר מבוסס מציאות ) והוא פגע בה, אבל עכשיו היא יודעת שהיא כבר לא עושה את זה לעצמה. היא החליטה. אז היא מתחילה להתארגן. היא מתלבשת ומתאפרת ויוצאת לרחוב.

היא רואה את כל הגברים האלה, עוברים לידה וקצת בא לך שמישהו ייגש אליה.והוא יהיה מעניין ומצחיק ורגיש, גבר.בא לה מישהו לא מהמכוערים ולא מהממוצעים, מישהו מעלף. די נמאס לה כל הזמן ללכת עם אלה שלא מודעים למראה שלהם. ותכלס, לא איכפת לה יותר מידי שיהיו מכוערים. פשוט שידעו להיראות. להיות נוכחים. שידעו להשתמש במה שיש להם או אין.  

היא תמיד אהבה מכוערים. אבל לא כי הם מכוערים, לא בגלל זה היא בחרה אותם, אלא כי יש בהם איזשהו קסם. הצ'ארמרים האלה שאחרי שיחה אחת איתם את יודעת שבא לך שהם יהיו חלק מהחיים שלך. או לפחות זה מה שהיא חושבת. בגלל זה היא תמיד זו שבחרה אותם. היא מתגאה בזה. אבל עכשיו היא במין תקופה כזאת שלא בא לה כ"כ לבחור אף אחד ממה שהיא רואה, וזה באסה. כי היא רוצה מישהו. אז עכשיו היא פשוט מחפשת. מחפשת אותם ברחוב עם העיניים. לפעמים לא נעים לה כי היא יודעת שמי שמדבר איתה שם לב שהעיניים שלה בורחות לצדדים, שולחת קרני רנטגן. מנתחות. אבל זה לא גורם לה להפסיק לעשות את זה. היא שמה זין על כולם, יש לה מטרה. וזה מספיק לה לדעת שהיא באמת מקשיבה למה שהם אומרים ואז מה אם העיניים מפזזות להן.

הלבד הזה כבר לא כזה נעים לה. הרבה יותר נעים לה חום גוף של גבר, נשיקות רכות. היא יודעת שהיא מעולה בנשיקות. אין לה ספק בזה. ועל זה היא אוהבת אותן וגם הם אוהבים.

התקופה הזו שלה לבד לימדה אותה המון על עצמה אבל היא פשוט רוצה קצת ללמוד על מישהו אחר. על האהבות שלו, החולשות שלו, המחשבות. איפה הוא אוהב שמנשקים אותו ואיך, כל הנקודות הרגישות שלו. איפה כואב לו ואיפה נעים ומה הכי טוב לו שהוא כבר לא יכול.

מיקה אוהבת לאהוב. אז היא הולכת ברחוב וסורקת. זה מה שהיא עושה. היא סורק אנושי, מיקה. לומדת מבטים, תנועות, אינטונאציות. בחיפוש אחר משהו שימצא חן בעיניה. והיא מוצאת, אבל אף פעם לא מספיק  באחד. היא חושבת שאולי היא מגזימה בדרישות שלה אבל לא מתייאשת. לפעמים היא מסתפקת בפחות, כי ממש בא לה, רק בינתיים, כדי להירגע . אבל החיפוש של מיקה לא יפסיק עד שהיא תמצא. וכשהיא מוצאת היא בד"כ גם משיגה את מה שהיא רוצה.

אם לא, זאת בעיית הבעיות. כי מיקה היא הבנאדם הכי גרוע בעולם בלקבל "לא". למרות שהוא לימד אותה המון איך לחכות בסבלנות ולהבין, ועל זה היא מודה לו מאוד. היא יודעת שהוא שינה אותה ושעכשיו אחרי החינוך הזה היא תהיה בת זוג הרבה יותר מבינה וטובה למי שהיא תבחר בו. היא משוכנעת שיהיה לו ממש טוב. שיהיה לו מדהים. כי פחות ממדהים לא יכול להיות במערכת יחסים אינטימית עם מיקה. קצת שחצנית מיקה, אבל רק בקטע הזה.

זה לא שהיא אומרת שעם כל אחד, כבר עברו גברים שלא ראו את זה. היו גברים שלא רצו. אבל מיקה חושבת שזה בגלל שהם לא הבינו, לא כי הם לא אהבו. היא בטוחה שאם הם היו קולטים באמת הם היו רוצים להישאר שם לנצח. האמת שהוא קלט באמת, אבל אותו מיקה לא מבינה כל כך. וגם אני לא. או שהוא שיקר לה במצח נחושה כדי להשיג טיפת אהבה, למלא מצברים ולהמשיך הלאה בחייו -שאינם כוללים אותה, או שהיא לא יודעת מה. כי הוא דיבר אליה כ"כ בכנות, וגם ניזהר במילים, שקשה לשתינו להאמין שזה הכל היה רק שקר. אבל מיקה אופטימית מושבעת, היא תמיד רוצה להאמין. לפעמים היא גם מצליחה לשכנע.

מיקה אלופת העולם בלהתאהב, מבחינתה התחושה של לא להתאהב היא תחושה קשה. לכן היא מתאהבת בכל מיני דברים, לא רק גברים, שעושים לה טוב על הנשמה. שמרגיעים אותה. ריח של כביסה, וריח של גבר, טעם של סוכריה וטעם של גבר, שירים עצובים וסיגריות. מיקה לא מתייאשת, היא מאושרת. היא חיה את הרגעים, מצפה לאחד.

MOVIES MONDAY- "מקסימום נתאהב"

היום אני הולכת לכתוב על הסרט האהוב עליי. למה הכי אהוב? כי זה סרט על אהבה טוטאלית. "משהו טוטאלי" הוא סרט ישראלי המספר על שלושה חברים (חיים ,שושן וזוהר) שמתאהבים בצורה טוטאלית, כל אחד בזמן אחר באותה הבחורה. הסרט מתחיל בתל אביב ,כשארבעת החברים יחד, בסצנה בה חיים ממציא סם חדשני שגורם לאהבה טוטאלית, העונה לשם tlv. באותו הערב שושן וזוהר טסים לאמסטרדם והחבורה נפרדת. יום אחד חיים מגלה שרננה כלואה בכלא בגואה על החזקת סמים והוא מחליט לנסות להציל אותה. הוא נוסע מת"א לאמסטרדם לקחת משושן כסף בשביל לשחד את הסוהרים בכלא וללא תכנון מוקדם, שושן מצטרף אליו להודו. בהודו הם חוברים לזוהר ויחד הם מנסים להציל את רננה. הסאונד טראק של הסרט יוצר תחושה של הזיית אהבה וטיול, מוסיקה הודית, cake והשיר fragments of life . הדמויות עושות מסע בעולם (הסרט צולם בת"א, אמסטרדם וגואה) תוך כדי מסע לגילוי עצמי.  הסרט מסודר באופן כרונולוגי פרט לפלאשבקים מהעבר בכל פעם שאנו רואים את אחד הגברים שוקע במחשבות על מערכת היחסים שלו עם רננה, הבחורה הקסומה שנעלמת כמו שהיא באה. הסרט נותן תחושה שאפשר לעשות כל מה שבא לנו. כמו זיכרון של רגע שלא יחזור לעולם באותה עוצמה, כמו אלה מהטיולים שלנו בעולם,בדיוק כמו שאת התרכובת של הסם לא ניתן לשחזר, כך נדירה גם התחושה יוצאת הדופן של אהבה טוטאלית. המשחק כ"כ טבעי, שזה מרגיש שאנחנו צופים בסיטואציות אותנטיות, חבורת סטלנים  אמיתית שרק מחפשים את האהבה שתשנה להם את החיים. או סתם, תריפ אחר משמעות החיים.. והכל בתחושה שלווה, ברוגע, כמו טיול (או טריפ) טוב.

השחקנים מעולים, מאור כהן בתפקיד חיים,טינקרבל בתפקיד רננה, גור בנטביץ' (הבמאי)בתור שושן, זוהר דינר בתור זוהר ושירה גפן. תסריט מבריק של האחד והיחיד אתגר קרת. פשוט, לראות ולהתאהב.










הטריילר:

פוסט אורח: עץ הדעת

אני מדגישה: זהו פוסט  אורח בבלוג שלי.  חברה מוכשרת, לדעתי מוכשרת ממני, שאני אוהבת מאוד. 








בתנ"ך בספר בראשית אלוהים אסר על אדם וחוה לאכול מעץ הדעת ובעצם האיסור אלוהים אומר כי גן עדן זה החוסר ידיעה, חוסר מודעות ורק היום הבנתי את הרעיון הזה...

אז אמנם לא ככה מפרשים הרבנים את עץ הדעת אלא בהבדלה בין טוב לרע, אבל הפירוש הזה אף פעם לא תפס אותי... 

ואני חושבת לעצמי כמה החיים שלי בינוניים כרגע בגלל שהכרתי משהו אחר, בגלל שידעתי ואולי לולא הידיעה הזאת הייתי באמת יכולה להנות מהדברים הקטנים בחיים שלי.

כרגע אני אוסרת על עצמי לעשן סמים, למרות שלפעמים אני מאוד רוצה. זה בחיים לא היה קורה לי אם לא הייתי מתחילה לעשן. הרצון העז להתנתקות מהמחשבה הרציונאלית הגיע אלי רק כשידעתי שזה קיים. כשהתחלתי לעשן והתמכרתי לרוגע, לחוסר לחץ, לשלווה, לכך שלא בכל שנייה נתונה מתרוצצות לי 20 מחשבות בו זמנית. וכמה רע שזה אולי נשמע זה הדבר שאני כל כך אוהבת בסמים- הניתוק מעצמי, מהמחשבות הנירוטיות שעומדת להתפוצץ כי אני לא מרשה להן לצאת אל אויר העולם.

כשאתה חש התעלות מסויימת אתה עסוק בלהשוות כל חוויה שלך אליה כשכל כך טוב וכיף לך בסיטואציה מסויימת אתה משווה כל סיטואציה דומה אליה. פעם הייתי נהנת הרבה יותר במסיבות ואז התחלתי לשתות ואז היה כיף לי ממש אם הייתי שותה ואם לא אז זה היה לרוב די מעפן. ואז ניסיתי MD ואני לא אומרת שכבר לא כיף לי במסיבות אבל את ההרגשה הנעימה הזאת שמתפשטת לך בגוף והופכת את כולם לטובים ואהובים וכל סיטואציה למושלמת ונעימה בדיוק במידה אני לא אחווה בלי MD לעולם. ופעם לא ידעתי שהיא קיימת, וההנאה שלי הייתה שלמה עם מה שהכרתי, אם רק בגלל המוזיקה והריקודים, אחרי זה בגלל האלכוהול ועכשיו עם MD.

שלרגע לא תחשבו שאני לוקחת MD על בסיס קבוע, רחוק רחוק מזה אבל ההרגשה נשארת איתי עד היום, אני לא יכולה לשכוח אותה ואני חייבת לומר שכל מסיבה הרבה פחות כיפית מהמסיבה ההיא... 

וזה לא שפעם לא נהניתי אבל גיליתי שאפשר יותר, וזה לא שהיום אני לא נהנית אבל יש משהו שמעיב, הידיעה שאפשר יותר... 

אני יודעת כמה טוב זה להרגיש נאהבת, שיש מישהו שאני יודעת שאוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת את עצמי ויעשה הכל בשבילי והיום זה מפחיד אותי להישאר בלי זה.

ומצד שני- ידעתי אהבה, אני יודעת מה זה לאהוב עד שכואב בבטן כשהוא לא לידי. אני יודעת איך מרגישים כשאותו בנאדם מחבק אותך ואת יודעת ששום דבר לא משנה יותר, חוץ ממכם. שזה מרגיש שהוא הבנאדם הכי יפה שראית בחייך ושאין עוד אדם בעולם שיכול לעניין אותך.

אבל לפעמים זה מתמתן ולפעמים זה נגמר והוא אוהב ואת נאהבת ואת לא יודעת מה יותר מפחיד לא לאהוב יותר או לא להיות יותר נאהבת, כי את שניהם ידעת. ופתאום קשה לך בלי.

ואת נשארת, כי זה לא שאת לא אוהבת וכל כך כיף להרגיש נאהבת.

יאיר לימד אותי לאהוב סקס כי לפני לא הבנתי מה הסיפור הגדול. ועד שלא נוגעים בך באותה צורה לעולם לא תביני, ואם לא יגעו בך שוב באותה צורה זה תמיד יחסר.

והיה לי טוב מאז ועדיין טוב לי אבל אחרי שגיליתי לאיזה הרגשות סקס יכול להוביל, קשה לא להגיע לשם. וזה תמיד כיף (טוב כמעט תמיד) אבל הסקס שהיה עם יאיר היה הכי טוב שהיה לי בחיי. וגם עם אחרים היה לי טוב וגם עכשיו טוב לי אבל זה אף פעם לא יגיע לאותם רמות.

ונכון שכשמטיילים אז תמיד טוב לך אבל בכל זאת יש את אותם מקומות שהם "הפיק" של הטיול, שהם המקומות שהכי הכי נהנית. במקום שלי היה מדהים ובאיזהו מקום אני יכולה להגיד שקצת גיליתי את עצמי שם...

כשעזבתי אני וחברה שלי עברנו למקום אחר ובאחד הערבים ישבנו במסעדה ודיברנו, דברים שבאותו זמן היו נראים לנו כמו הארות- על כך שלא משנה מה גילינו שהחיים טובים ותמיד יש את האופציה להפוך את החיים שלנו ליותר טובים ושזה דבר די מעודד הידיעה הזאת. אז אמנם לא היינו מסטוליות בכל צורה אבל דיברנו שם די הרבה שטויות.

החיים שלי היום מחווירים לעומת אותה שנה מופלאה של קצת מהכל. שהרגשתי כל כך טוב, שכל דבר שעשיתי היה מתוך רצון שלם ובחירה ומי ידע שאפשר לחיות כך את החיים.

אבל עכשיו אני יודעת ומבינה עד כמה אלפי אם לא מיליוני אנשים בעולם נהנים בזמן שאני סובלת ממאמר נוראי ... ואני מבינה כמה טוב יכול להיות, מה שמדגיש כמה החיים שלי לא טובים לי...

ויש משפט שאומר its better to have loved and lost then to have never loved at all

אבל אני לא בטוחה בזה בכלל, כי כל דבר פתאום מתחוור ולא רק בנוגע לאהבה.

כל חוויה בחיים שלי כיום מתגמדת לעומת החוויות שחוויתי ואולי לולא אותם חוויות ואותם רגשות הייתי יכולה להנות יותר מהחיים שלי כיום. ואולי אלוהים או מי שזה לא יהיה שכתב את ספר בראשית צדק כשבנה את גן עדן ללא הידיעה, אולי רק ככה אפשר להנות מהחיים האלה באמת... 

i`d love to kiss you in the rain

רק בשביל לקבל חיבוק מילים ולחן: חמי רודנר ביצוע: איפה הילד ואיגי וקסמן. היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי  מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה  כל הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו  מצמידה את האף לשמשה ולא מפסיקה לבכות  אתה לא אוהב אותי יותר  היא אומרת יותר  היא אומרת ומפנה אלי את הגב  רק בשביל לקבל חיבוק  רק בשביל לקבל חיבוק  אל תהיה אדיש אלי תפסיק להיות כל כך חכם  זקוקה לך עכשיו , אוהבת אותך  הגשם ממשיך ולא אכפת לו מכלום  הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע  אני אוהב אותך יותר  את יודעת יותר  את יודעת  תתקרבי אלי עכשיו  רק בשביל לקבל חיבוק

NOVEMBER RAIN

(תעשו פליי לשיר למטה לפני..)

אז כבר סוף נובמבר , ואין גשם. בד"כ אני אוהבת גשם, איך שהוא מנקה את הכל. וגם הריח שלו. החורף הזה אפילו לא מתיימר להיות חורף. ממש נעים להסתובב עם קצר. וממש סבבה להיות לבד. בתחילת החורף לפני שנתיים, חודשיים בערך אחרי שנפרדתי מהחבר האחרון שלי, דיברנו בטלפון. אמרתי לו שאני מתגעגעת והוא אמר לי "את חושבת שאני לא מתגעגע? גם לי קר". אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה, כל כך נכון. בחורף אף אחד לא רוצה להיות לבד. כי כשקר הכי כיף לחזור הביתה ביחד ולהתכרבל. בקיץ יש מסיבות, יש ים, יש חופש. קיץ זה חופש. תמיד עושים משהו. אז מסתדרים מצוין בלי חבר. אבל בחורף,
הכל משתנה. הלילה,
החושך הרומנטי, מגיע מוקדם מידי. מזכיר לנו שזה הרבה יותר כיף לישון בזוג. והגשם, אין מה לעשות, הוא רומנטי. ואני בנאדם רומנטי, נפלתי בפח של כל סיפורי האהבה הקיטשיים בסרטים. פעם בתיכון, כעסתי על חבר שלי לשעבר שלא ממהר לבוא אליי כדי שנהיה יחד בגשם הראשון!! מבינים?








נכון, שזה דופק את הכלכלה שאף אחד לא קונה בגדים חורפיים, ושלא נתחיל בכלל לדבר על הכנרת שמתייבשת והחסכמים. אבל אני דווקא שמחה שאין גשם, זה נותן לי עוד קצת זמן לעצמי. להירגע. להנות מהקיץ. כי בחורף תמיד פחות כיף להיות לבד.

כמיהה, כיסופים, ערגה

איזה מילים יפות יש בשפה הזו. אומרות כל כך הרבה. שנתיים אני לבד, אחרי חיים שלמים של מערכות יחסים ארוכות. נבהלתי. התאבלתי. ואז גדלתי ולמדתי המון. על עצמי, על הרצונות שלי, היכולות שלי, הציפיות שלי. עכשיו אני מוכנה לעוד סיבוב. מצידי שיהיה האחרון. מצידי שלא. אבל שיבוא. ושיהיה מפתיע, מרגש, מאתגר, מעניק. אני רוצה גבר עם אינטילגנציה רגשית, שלא ישחק איתי משחקים. שיהיה כנה ואמיתי. אז אני אספר לו את כל הסודות שלי, ואוהב אותו כמו שרק אני יודעת לאהוב.

אני מרגישה שזה קרוב, אבל אני כבר לא יכולה לחכות. כמה זמן? בא לי לפעמים לישון ביחד, להתחבק. זה חסר לי. והרי כולנו צריכים קצת חום. להרגיש נאהבים. ואהבה לא חייבת להיות משהו כזה כבד, יש משהו נפלא בפשטות של אהבה, יש המון אנשים שאני אוהבת. לאהוב זה כ"כ קל אם יודעים לתת מרחב. אם יודעים לחיות את החיים ולאהוב במקביל, לא במקום. אני לא צריכה מישהו שימלא איזה חלל, לא צריכה מישהו שירצה לעשות איתי הכול. בשביל זה יש לי את חברים שלי. אני רוצה מישהו שפשוט ירצה להיות איתי, שיאהב ויקבל אותי כמו שאני. כנה ואמיתית, בלי משחקים. ולפעמים מגזימה ולפעמים אמוציונאלית מידי, אבל ככה אני עושה כל דבר בחיים שלי. ואם הוא יכיר אותי מספיק טוב, ויהיה מתאים, הוא פשוט יאהב את זה. כמו שאני אוהב.

MOVIES MONDAY

אז נכון, שהיום יום שלישי אבל הרעיון הזה מאתמול וגם..  זה נשמע יותר טוב. אז מעכשיו, fל יום שני אני הולכת לכתוב על סרט. סתם כי אני אוהבת סרטים וזה נראה לי תירוץ די טוב לראות לפחות אחד בשבוע.

 היום אני הולכת לדבר על הדקדוק הפנימי, מי שלא ראה שלא יקרא- אני אהרוס לכם את הסוף.

הסיפור מתרחש בתחילת שנות השישים. אהרון קליינפלד, ילד אינטילגנטי מקסים ורגיש,  שפתאום בגיל 11, מפסיק להתפתח. לחברים שלו גדלות שערות בבית השחי, משתנה הקול, ורק הוא נשאר קטן ורזה. אבל הוא מתפתח נפשית. אנחנו מתאהבים איתו, חוששים איתו ונפגעים איתו. לפני שבאתי לראות את הסרט לא הבנתי מה זה 'הדקדוק הפנימי', איזה מין שילוב מילים מוזר. בסרט חברו הטוב (והמפותח) של אהרון, אומר שהוא לא מבין את הדקדוק באנגלית, ושלדעתו הרבה יותר פשוט להשתמש רק בעבר הווה ועתיד. אז אהרון אומר לו שזה אדיר (לא ציטוט :)) ושצריך לחיות בpresent progressive,הווה מתמשך (מתקדם בתרגום חופשי). אהרון נודר שכשיהיה גדול הוא כל הזמן יגיד לעצמו  "i`m playing, i`m jumping, i`m aharoning" רק כדי לזכור. וככה, ממקום של חששות הוא מנסה להאמין בעצמו.מנסה להזכיר לעצמו. הסיפור סוחף אותנו עם הידידות המופלאה בין אהרון לאחותו יוכי, בחורה מלאת כיסופים וערגה לגבר דמיוני שיבוא ויראה אותה. שיאהב אותה. הרי לכולנו יש את הצורך שיכירו בנו, יתנו לנו חיזוקים, יעריכו את דעתנו. ולרומנטיים שביננו יש גם איזשהי פנטזיה על אהבה סוחפת יוצאת דופן, נדירה. 

ניר ברגמן ודויד גרוסמן, ריגשתם אותי. הליהוק המבריק של אורלי זילברשץ- בנאי כל פעם מחדש, שחקנית מעולה שתמיד נראית קצת כמו האמא המודאגת והאוהבת של כל אחד מאיתנו. לפחות ככה לי היא גורמת להרגיש.. אהרון מתאהב בילדה שנערה שמוצאת בו חן, אך הוא מסתתר ומשתקק בגלל הפחד. כי הוא לא חושב שהוא טוב מספיק, מספיק גבוה, מספיק גבר. תחשבו כמה פעמים זה קרה לכם, שעצרתם את עצמכם מבלי לתת לעצמכם צ'אנס. זה כ"כ לא הוגן. לפעמים אנחנו לא שמים לב איך אנחנו מתייחסים לעצמנו. סוגרים לעצמנו דלתות בגלל הפחד הזה מהלא נודע ולא בטוח. שוכחים שעדיף לנסות ולהיפגע מאשר לחוש חרטה. כי חרטה זו אחת התחושות הקשות. חרטה, בדידות וקנאה. הבדידות של השכנה, שכביכול יש לה הכול- כשרון , חן ומראה- אך שום דבר מאלו לא משתווה לחום ואהבה. את הפסנתר שלה, צורת הביטוי שלה, הקריבה תמורת כמה ארוחות צהריים תמימות בחברתו של גבר שפשוט גרם לה להרגיש יפה. לפעמים זה מרגיש כאילו אף אחד לא רואה אותנו, למרות שאנחנו יודעים שיש לנו המון מה להציע. כולנו לפעמים מרגישים קצת לבד. חוקרים טוענים שזו התחושה הקשה מכולן. ומה עם קנאה? אחד הרגשות האיומים הוא חוסר בטחון ואי שקט במערכת יחסים. מניסיון העבר, זהו לופ שקל מאוד להיכנס אליו ולהישאר בוץ כי ככל שאנו מרגישים פחות בטוחים, כך אנחנו בד"כ רוצים יותר. למרות שאנחנו מעדיפים לא לחשוב שהאהובים שלנו יכולים פתאום לקום וללכת. וגרוע מזה, הפחד הוא שאנחנו לא באמת מסוגלים לרצות להיות עם אדם אחד כל חיינו. הרי אם זה היה טבעי לבני אדם לחיות במונוגמיה, איך זה שאנחנו כמהים וסקרנים כל כך לגבי מה שיש בחוץ? ד"ר המבורגר טוען שלבני אדם יש נטייה להמשיך ולחפש משהו 'משתלם' יותר, גם אם הם נמצאים במערכת יחסים יציבה וטובה. האמת היא שאני כל כך מפחדת מהתחושה הזו, שבן הזוג פשוט לא מספיק. שנתיים שלא היה לי חבר ואני רגילה לעשות מה שבא לי. עכשיו, שאני כבר יודעת בדיוק מי אני ומה אני רוצה, מעצמי ולעצמי, אני הרבה יותר מכוונת מטרה. הבעיה היא שהרבה מאוד פעמים, אחרי שאנחנו משיגים אותה ונרגעים, אנחנו מתחילים לתהות. להסתכל קצת לצדדים, לרצות ריגושים מסוג אחר, מפתיע ומרגש יותר. אני מקנאה באלו שלא פוזלים, שמעריכים את מה שיש להם בידיים. אני רוצה להיות ככה כשאהיה גדולה. שלמה עם הבחירות שלי. אני מקווה שכשהאהבה שלי תגיע, אני אבחר בה שתישאר. אני ארגיש שבא לי להיות שם ושאני לא רואה אחרים. כי לפעמים, אחרי שמתרגלים להיות לבד, אדונים לעצמנו, אנחנו עושים רק מה שאנחנו רוצים. אנחנו קובעים לעצמנו את החוקים ויכולים גם להגמיש אותם. רק אנחנו יודעים מה יקרה ואנחנו מחליטים לבד לאן אנחנו רוצים שהחיים יקחו אותנו ולפעמים אנחנו גם ממש טובים בלהיסחף.

. 

אבל חזרה לסרט, סרט עצוב ומרגש על הוויתורים שלנו לעצמנו, על האכזבות שלנו ובכלל, על הצדדים הפחות .קלים בחיים. לא כבד מידי, אבל פורט על מיתרים נכונים..

אל לנו לשכוח כי אנחנו חיים את החיים שלנו והמהמורות בדרך הן לא לשווא. אל לנו לשכוח כמה חשוב להיות יחד, לסמוך, לחיות ולהתמודד. לפעמים אנחנו צריכים ליפול.רק אם נתנסה, נתאכזב וניפגע נוכל לגדול  להתחזק ולהבין עוד דבר או שניים. כדי להפיק לקחים ולהיות חכמים יותר. לפעמים נחזור על הטעויות שלנו שוב, אבל  לפחות נוכל לומר שהלכנו על זה. שהעזנו.

שיהיה אחלה המשך שבוע, מלא בתעוזה

אור..