"מה שיש לי זה הכי טוב, כי זה מה שיש לי.

ואני אטפח אותו עד עולם.

 זה קל,

זה הכל בראש"

פרידה מהאח הגדול בציטוט של החיים.

THE MAKING OF MY TATOO

לפני, תוך כדי, ואחרי

אני וליאור דקה אחרי. מי מתרגש יותר..? ממ

TATOO- PART 2

מונולוג דרמטי של צליל על העובדה שאני לא הולכת להיות אותו אדם. מה איתכם, אנשים? אתם חושבים שקעקוע משנה את האופי? או ההרגשה..? כתבו לי או פה או למייל, איפה כדאי לעשות קעקוע (סטודיו ומיקום בגוף) ואם יש לכם קעקוע, האם הוא שינה את החיים שלכם..?

TATOO- PART 1

בדרך לעשות את הקעקוע הראשון בחיי, זה שאני חושבת עליו כבר מגיל 16. בגיל 16 שלי, (18 שלו) רועי עשה קעקוע "שלום" כשהמ' הסופית היא עין שזולגת ממנה דמעה, קעקוע פציפיסטי לפני גיוס. באמת אף פעם לא שאלתי אותו אם הוא מתחרט על זה. בכל אופן, אני הלכתי לעשות גם קעקוע בגיל 18 אבל אחרי שעיצבתי אותו והכל (ושילמתי על העבודה 150 שקל) קלטתי שהוא גדול מידי כשרואים אותו על הגב וויתרתי. עכשיו אני שמחה שלא עשיתי אז, מקווה שאת הקעקוע הזה אני אוהב לנצח. אז זה וידאו פוסט קצר בדרך לסנטר.

Look out to the setting sun"



"..The brink of your vision

שיר ממש יפה, גם המילים וגם הלחן, עד תחילת הדקה השניה.. :) תהנו

הבלוג בשיפוצים אבל.. בינתיים תסתפקו במה שיש :)

אפליקציה חדשה ומטורפת!! Clipomator-

 clipomator , אפליקציה חדשה בפייסבוק שיצאה לפני שעה (!!!) ועושה סרטים. צריך רק להכניס את אלבום נבחר בפייסבוק, לבחור שיר מיוטיוב והוא כבר מתאים ביניהם. לוקח לו בדיוק 2 דקות לעשות את זה, הוא אפילו כותב את השם של התמונה ככותרת אם יש לה שם, ומראה את התגובות והלייקים בבועות דיבור קטנות. חמוד! אז תיכנסו ותרכיבו לכם קליפ מגניב.. clipomator yourself!!
שלכם, אור, הארלי אדופטרית.

- לדף צפיה

- צור משלך!

oh daniella/ oh my god!!!!!!!

טוב, אומנות היא אומנות, כן?? אבל עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על הקליפ ההזוי והסוטה הזה!! ברור שזו ביקורת על אהבה תלותית, אובססיבית שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחוות!! אבל הסוף... שאני לא רוצה לגלות לכם.. פשוט זיעזע אותי, לא צפיתי את זה בשיט! חובה לציין שדניאלה וירצר מהממת והשיר רומנטי. יצירה מבית רודי סעדה הנועז שהחליט שהוא ממש , אבל ממש, לא רוצה הפי אנד ממוחזר. המראות.. קשים!! תישארו עד הסוף, תאמינו לי שהוא מפתיע!!!!

לשבור את החזיר- סיפור בוידאו

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אתגר קרת. הוא מוכשר וגאון בתחומו בעיניי. הוא כותב כתיבה פוסטמודרנית, אבסורדית והומוריסטית. עם המון קלישאות, הומור עצמי והומור על החברה, סיפורי פנטסיה או סתם אירועים חריגים והזויים שעוברים על הדמויות בצורה הכי בנאלית ורגילה. ותמיד עם עקיצה סרקסטית בסוף. הוא כתב את הסרט האהוב עליי, זה, "משהו טוטאלי", עם גור בנטביץ.

 הקטע וידאו החמוד הזה ממחיש את הסיפור "לשבור את החזיר" מתוך הספר הכי טוב של קרת "געגועיי לקיסינג'ר" ,אחד הסיפורים האהובים עליי,  סיפור מתוק עם עקיצות. את הסיפורים של קרת הייתי מקריאה למשפחה, בכל פעם שקראתי סיפור שממש אהבתי. ואז ראיתי את הקליפ הזה, שהוא לא בדיוק כמו שדמיינתי את הסיפור, אבל ממש מושקע ומצחיק ומקריא את זה סבבה. אז תראו את זה.. גם מצחיק וגם יפה.זה סרטון של שש דקות ו20 שניות..

en-joy

 

מי שרוצה יכול לקרוא את הסיפור במקום.. לשבור את החזיר

מאת: אתגר קרת סיפור קצר מתוך הקובץ געגועי לקיסינג'ר

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?". אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום". אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט זימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק. כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אז אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני יקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי. החזיר דווקא נחמד, האך שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייךכשדוחפים לא את השקל בגבוגם כדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר לנו בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא בצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר ! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אנישותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשיל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. אני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר באלק אם אתה קופץ מהשולחן!" אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן התחיל לנער אותו הפוך ובפראות. "תיזהר, אבא", אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך. מ"הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא, " אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השניה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, "ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר" אמרתי, ובאמת ניזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשור כבר את החזיר." "מה?" שאלתי, "את פסחזון?". "כן,כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך \הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו." פזסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את המטיש:"מסםיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, \ה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי שהכל עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא," תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?"אמא אבא, כשהיד עם בפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל, בבקשה," התחננתי. "תן לי עוש שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוש קל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות" "כן,מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון. חזרזירי אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אצלי אותך." בלילה חיכית שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון ןילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדהעם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

משתעשעות- וידאו פוסט

אבא שלי היה בכנס, קיבל מקלדות קטנות של גוגל כרום עם סוכריות בפנים. היה כזה ברורררר שאנחנו הולכות לשחק עם זה!! אחותי אני ואמא עפות על המקלדות המיניאטוריות ונקרעות מצחוק. סתם. :))

שבת בבוקר- וידאו פוסט

zzz סצינה ראשונה

אז חיכיתם מיום שני לסרט, קיבלתם.. הקרנת  בכורה בלפטופ שלכם..  zzz  הסצינה הראשונה מסרט ישראלי מהמם של חבר מוכשר ואני הפקתי.. תהנו!!!

בימוי עריכה ותסריט: דוד רמבישבסקי. צלם:עודד קיט. שחקנים: עומרי רוזנצוויג, פטרה אנדרסון.

ואלה קצת תמונות מהיום צילומים:

http://www.flickr.com/photos/baktana/#photo5277511225  לעוד תמונות מיום הצילומים

me love it!

הרבה אנשים מופתעים כשהם מגלים שאני בהתמחות אינטראקטיבית. תוהים מה הקשר ביני לבין טכנולוגיה, מחשבים, אפליקציות אפילו?? הקשר ביננו לאורך השנים לא היה להיט, את המחשב האישי הראשון שלי קניתי לפני שהתחלתי ללמוד במכללה, יש לי אייפון נטול אפליקציות או רשת ואני אף פעם לא זוכרת איך מחברים את הממיר לטלוויזיה. אבל יש קטע חדש כזה, שבא עם האינטרנט והוא האינטראקציה שלנו בשרת. המעורבות של הצרכן, החוויה וההשתתפות שלו, הם קטע מטורף. האינטרנט הביא איתו עולם שלם של אופציות ליצור ולשתף, לחבר בין תחומי ידע,בין יכולות ובין אנשים. וזה מדליק אותי! זה פשוט אדיר ולא איכפת לי שאני לא יודעת לעשות מצגת בפאוור פוינט, זה מה שאני רוצה ללמוד!!

אז במרכז הבינתחומי יש מקום קטן העונה לשם "milab", שהוא מעבדה לחדשנות במדיה הדיגיטאלית והאינטראקטיבית. בהנחייתו של דוקטור אורן צוקרמן, סטודנטים שנה ג' מנתחים במעבדה מניעים להשתתפות ומעורבות במדיה חוצת פלטפורמות, ויוצרים חוויות חדשות בתחום הרשת. נשמע טוב נכון? גם נראה ככה.. תנו הצצה לוידאו מהסדנא של milab. me love it! כנראה שאחרי הכל, יכולה להיות בארבי אינטראקטיבית.. 

http://www.youtube.com/user/MediaInnovationLab#p/a/u/1/MNzuki6Z7gs

סורי משום מה לא הצלחתי להטמיע אותו, אבל זה הלינק..

זה סיפור על חברה שלי מיקה

זה סיפור על חברה שלי מיקה, שכל הזמן רק חיפשה אהבה.

בוקר אחד מיקה קמה מהמיטה, עם תחושת המועקה הרגילה שלה, תחושה שמשהו חסר. היא מחפשת משהו לעשן. ואז היא חושבת, שאולי זה לא רעיון טוב להתחיל ככה יום, כי אז מתרגלים. אז היא מוותרת. היא מכינה לעצמה כוס קפה ומתיישבת במרפסת לעשן סיגריה. היא חושבת שכבר ממזמן היא עושה את זה מתוך הרגל ולא מתוך צורך, אבל זה ממש לא מפריע לה להמשיך לעשות את זה. ואז היא נזכרת שהוא כבר לא שם. לא שהוא באמת היה שם, אבל עכשיו הוא כבר לא. לא שהיא רוצה לדבר איתו בכלל, כי הוא אידיוט (היא שונאת שאומרים על אידיוטים שהם אידיוטים כי זה נשמע סובייקטיבי וכועס, היא מעדיפה להגיד "חרא אנוכי" כי זה באמת הרבה יותר מבוסס מציאות ) והוא פגע בה, אבל עכשיו היא יודעת שהיא כבר לא עושה את זה לעצמה. היא החליטה. אז היא מתחילה להתארגן. היא מתלבשת ומתאפרת ויוצאת לרחוב.

היא רואה את כל הגברים האלה, עוברים לידה וקצת בא לך שמישהו ייגש אליה.והוא יהיה מעניין ומצחיק ורגיש, גבר.בא לה מישהו לא מהמכוערים ולא מהממוצעים, מישהו מעלף. די נמאס לה כל הזמן ללכת עם אלה שלא מודעים למראה שלהם. ותכלס, לא איכפת לה יותר מידי שיהיו מכוערים. פשוט שידעו להיראות. להיות נוכחים. שידעו להשתמש במה שיש להם או אין.  

היא תמיד אהבה מכוערים. אבל לא כי הם מכוערים, לא בגלל זה היא בחרה אותם, אלא כי יש בהם איזשהו קסם. הצ'ארמרים האלה שאחרי שיחה אחת איתם את יודעת שבא לך שהם יהיו חלק מהחיים שלך. או לפחות זה מה שהיא חושבת. בגלל זה היא תמיד זו שבחרה אותם. היא מתגאה בזה. אבל עכשיו היא במין תקופה כזאת שלא בא לה כ"כ לבחור אף אחד ממה שהיא רואה, וזה באסה. כי היא רוצה מישהו. אז עכשיו היא פשוט מחפשת. מחפשת אותם ברחוב עם העיניים. לפעמים לא נעים לה כי היא יודעת שמי שמדבר איתה שם לב שהעיניים שלה בורחות לצדדים, שולחת קרני רנטגן. מנתחות. אבל זה לא גורם לה להפסיק לעשות את זה. היא שמה זין על כולם, יש לה מטרה. וזה מספיק לה לדעת שהיא באמת מקשיבה למה שהם אומרים ואז מה אם העיניים מפזזות להן.

הלבד הזה כבר לא כזה נעים לה. הרבה יותר נעים לה חום גוף של גבר, נשיקות רכות. היא יודעת שהיא מעולה בנשיקות. אין לה ספק בזה. ועל זה היא אוהבת אותן וגם הם אוהבים.

התקופה הזו שלה לבד לימדה אותה המון על עצמה אבל היא פשוט רוצה קצת ללמוד על מישהו אחר. על האהבות שלו, החולשות שלו, המחשבות. איפה הוא אוהב שמנשקים אותו ואיך, כל הנקודות הרגישות שלו. איפה כואב לו ואיפה נעים ומה הכי טוב לו שהוא כבר לא יכול.

מיקה אוהבת לאהוב. אז היא הולכת ברחוב וסורקת. זה מה שהיא עושה. היא סורק אנושי, מיקה. לומדת מבטים, תנועות, אינטונאציות. בחיפוש אחר משהו שימצא חן בעיניה. והיא מוצאת, אבל אף פעם לא מספיק  באחד. היא חושבת שאולי היא מגזימה בדרישות שלה אבל לא מתייאשת. לפעמים היא מסתפקת בפחות, כי ממש בא לה, רק בינתיים, כדי להירגע . אבל החיפוש של מיקה לא יפסיק עד שהיא תמצא. וכשהיא מוצאת היא בד"כ גם משיגה את מה שהיא רוצה.

אם לא, זאת בעיית הבעיות. כי מיקה היא הבנאדם הכי גרוע בעולם בלקבל "לא". למרות שהוא לימד אותה המון איך לחכות בסבלנות ולהבין, ועל זה היא מודה לו מאוד. היא יודעת שהוא שינה אותה ושעכשיו אחרי החינוך הזה היא תהיה בת זוג הרבה יותר מבינה וטובה למי שהיא תבחר בו. היא משוכנעת שיהיה לו ממש טוב. שיהיה לו מדהים. כי פחות ממדהים לא יכול להיות במערכת יחסים אינטימית עם מיקה. קצת שחצנית מיקה, אבל רק בקטע הזה.

זה לא שהיא אומרת שעם כל אחד, כבר עברו גברים שלא ראו את זה. היו גברים שלא רצו. אבל מיקה חושבת שזה בגלל שהם לא הבינו, לא כי הם לא אהבו. היא בטוחה שאם הם היו קולטים באמת הם היו רוצים להישאר שם לנצח. האמת שהוא קלט באמת, אבל אותו מיקה לא מבינה כל כך. וגם אני לא. או שהוא שיקר לה במצח נחושה כדי להשיג טיפת אהבה, למלא מצברים ולהמשיך הלאה בחייו -שאינם כוללים אותה, או שהיא לא יודעת מה. כי הוא דיבר אליה כ"כ בכנות, וגם ניזהר במילים, שקשה לשתינו להאמין שזה הכל היה רק שקר. אבל מיקה אופטימית מושבעת, היא תמיד רוצה להאמין. לפעמים היא גם מצליחה לשכנע.

מיקה אלופת העולם בלהתאהב, מבחינתה התחושה של לא להתאהב היא תחושה קשה. לכן היא מתאהבת בכל מיני דברים, לא רק גברים, שעושים לה טוב על הנשמה. שמרגיעים אותה. ריח של כביסה, וריח של גבר, טעם של סוכריה וטעם של גבר, שירים עצובים וסיגריות. מיקה לא מתייאשת, היא מאושרת. היא חיה את הרגעים, מצפה לאחד.