זה סיפור על חברה שלי מיקה

זה סיפור על חברה שלי מיקה, שכל הזמן רק חיפשה אהבה.

בוקר אחד מיקה קמה מהמיטה, עם תחושת המועקה הרגילה שלה, תחושה שמשהו חסר. היא מחפשת משהו לעשן. ואז היא חושבת, שאולי זה לא רעיון טוב להתחיל ככה יום, כי אז מתרגלים. אז היא מוותרת. היא מכינה לעצמה כוס קפה ומתיישבת במרפסת לעשן סיגריה. היא חושבת שכבר ממזמן היא עושה את זה מתוך הרגל ולא מתוך צורך, אבל זה ממש לא מפריע לה להמשיך לעשות את זה. ואז היא נזכרת שהוא כבר לא שם. לא שהוא באמת היה שם, אבל עכשיו הוא כבר לא. לא שהיא רוצה לדבר איתו בכלל, כי הוא אידיוט (היא שונאת שאומרים על אידיוטים שהם אידיוטים כי זה נשמע סובייקטיבי וכועס, היא מעדיפה להגיד "חרא אנוכי" כי זה באמת הרבה יותר מבוסס מציאות ) והוא פגע בה, אבל עכשיו היא יודעת שהיא כבר לא עושה את זה לעצמה. היא החליטה. אז היא מתחילה להתארגן. היא מתלבשת ומתאפרת ויוצאת לרחוב.

היא רואה את כל הגברים האלה, עוברים לידה וקצת בא לך שמישהו ייגש אליה.והוא יהיה מעניין ומצחיק ורגיש, גבר.בא לה מישהו לא מהמכוערים ולא מהממוצעים, מישהו מעלף. די נמאס לה כל הזמן ללכת עם אלה שלא מודעים למראה שלהם. ותכלס, לא איכפת לה יותר מידי שיהיו מכוערים. פשוט שידעו להיראות. להיות נוכחים. שידעו להשתמש במה שיש להם או אין.  

היא תמיד אהבה מכוערים. אבל לא כי הם מכוערים, לא בגלל זה היא בחרה אותם, אלא כי יש בהם איזשהו קסם. הצ'ארמרים האלה שאחרי שיחה אחת איתם את יודעת שבא לך שהם יהיו חלק מהחיים שלך. או לפחות זה מה שהיא חושבת. בגלל זה היא תמיד זו שבחרה אותם. היא מתגאה בזה. אבל עכשיו היא במין תקופה כזאת שלא בא לה כ"כ לבחור אף אחד ממה שהיא רואה, וזה באסה. כי היא רוצה מישהו. אז עכשיו היא פשוט מחפשת. מחפשת אותם ברחוב עם העיניים. לפעמים לא נעים לה כי היא יודעת שמי שמדבר איתה שם לב שהעיניים שלה בורחות לצדדים, שולחת קרני רנטגן. מנתחות. אבל זה לא גורם לה להפסיק לעשות את זה. היא שמה זין על כולם, יש לה מטרה. וזה מספיק לה לדעת שהיא באמת מקשיבה למה שהם אומרים ואז מה אם העיניים מפזזות להן.

הלבד הזה כבר לא כזה נעים לה. הרבה יותר נעים לה חום גוף של גבר, נשיקות רכות. היא יודעת שהיא מעולה בנשיקות. אין לה ספק בזה. ועל זה היא אוהבת אותן וגם הם אוהבים.

התקופה הזו שלה לבד לימדה אותה המון על עצמה אבל היא פשוט רוצה קצת ללמוד על מישהו אחר. על האהבות שלו, החולשות שלו, המחשבות. איפה הוא אוהב שמנשקים אותו ואיך, כל הנקודות הרגישות שלו. איפה כואב לו ואיפה נעים ומה הכי טוב לו שהוא כבר לא יכול.

מיקה אוהבת לאהוב. אז היא הולכת ברחוב וסורקת. זה מה שהיא עושה. היא סורק אנושי, מיקה. לומדת מבטים, תנועות, אינטונאציות. בחיפוש אחר משהו שימצא חן בעיניה. והיא מוצאת, אבל אף פעם לא מספיק  באחד. היא חושבת שאולי היא מגזימה בדרישות שלה אבל לא מתייאשת. לפעמים היא מסתפקת בפחות, כי ממש בא לה, רק בינתיים, כדי להירגע . אבל החיפוש של מיקה לא יפסיק עד שהיא תמצא. וכשהיא מוצאת היא בד"כ גם משיגה את מה שהיא רוצה.

אם לא, זאת בעיית הבעיות. כי מיקה היא הבנאדם הכי גרוע בעולם בלקבל "לא". למרות שהוא לימד אותה המון איך לחכות בסבלנות ולהבין, ועל זה היא מודה לו מאוד. היא יודעת שהוא שינה אותה ושעכשיו אחרי החינוך הזה היא תהיה בת זוג הרבה יותר מבינה וטובה למי שהיא תבחר בו. היא משוכנעת שיהיה לו ממש טוב. שיהיה לו מדהים. כי פחות ממדהים לא יכול להיות במערכת יחסים אינטימית עם מיקה. קצת שחצנית מיקה, אבל רק בקטע הזה.

זה לא שהיא אומרת שעם כל אחד, כבר עברו גברים שלא ראו את זה. היו גברים שלא רצו. אבל מיקה חושבת שזה בגלל שהם לא הבינו, לא כי הם לא אהבו. היא בטוחה שאם הם היו קולטים באמת הם היו רוצים להישאר שם לנצח. האמת שהוא קלט באמת, אבל אותו מיקה לא מבינה כל כך. וגם אני לא. או שהוא שיקר לה במצח נחושה כדי להשיג טיפת אהבה, למלא מצברים ולהמשיך הלאה בחייו -שאינם כוללים אותה, או שהיא לא יודעת מה. כי הוא דיבר אליה כ"כ בכנות, וגם ניזהר במילים, שקשה לשתינו להאמין שזה הכל היה רק שקר. אבל מיקה אופטימית מושבעת, היא תמיד רוצה להאמין. לפעמים היא גם מצליחה לשכנע.

מיקה אלופת העולם בלהתאהב, מבחינתה התחושה של לא להתאהב היא תחושה קשה. לכן היא מתאהבת בכל מיני דברים, לא רק גברים, שעושים לה טוב על הנשמה. שמרגיעים אותה. ריח של כביסה, וריח של גבר, טעם של סוכריה וטעם של גבר, שירים עצובים וסיגריות. מיקה לא מתייאשת, היא מאושרת. היא חיה את הרגעים, מצפה לאחד.